💜 חלום לילך · lilac-dream

בזעת אפך – קללה או ברכה

שיעור של הרב יהודה טאוב

עיון בעונשו של אדם הראשון: למה העבודה עצמה אינה הקללה, משל הדיאליזה, ומה מלמדים אותנו השפע, הנוחות והפרישה מן העבודה

בראשיתאדם הראשוןעבודה ועמלמשמעותשמחת חיים
▷ לצפייה בשיעור

5 חלקים · 18 רגעים · 69 פסקאות

❓
חלק א

השאלה: קללה או ברכה

❓

שאלה הפוכה ממה שחושבים

🪷השיעור שואל אם "בזעת אפך תאכל לחם" הוא באמת קללה, או שמא ברכה מוסתרת.

בפרשת בראשית, אחרי חטא עץ הדעת, נאמרו לאדם ולחוה הדברים הידועים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". כולנו רגילים לקרוא להם "הקללות". השיעור פותח בשאלה שנשמעת בתחילה מוזרה: האם אלה באמת קללות? ואולי דווקא הן ברכה?

המחשבה הרגילה ברורה. "בזעת אפך" נראית כקללה הגדולה ביותר שנגזרה על האדם. מאז ועד היום האנושות כולה מחפשת דרכים לעבוד פחות. זו כמעט המטרה של כל המצאה חדשה.

הרב מבקש לבחון את השאלה לעומק, ולא להסתפק בקריאה הראשונה. אם נבין מה בדיוק נגזר על האדם, נבין גם איך עליו לחיות את חייו, ואיך להתייחס לעבודה שהוא הולך אליה בכל בוקר.

📱

המרדף אחרי הנוחות

🪷כל ההמצאות של דורנו נועדו לחסוך מאמץ, כאילו המטרה היא להיפטר מן הקללה.

תסתכלו סביב. אנשים מחפשים כל הזמן פתרונות איך לעשות פחות. רכב שנוסע לבד. מזגן שמדליקים מהטלפון, כדי שלא יצטרכו אפילו לקום עד השלט. מכונת כביסה שגם מייבשת, כך שאין צורך לתלות כביסה. יש כבר מי שכמעט אינו יודע מה זה מתלה כביסה.

בעבר היה כל דבר כרוך בעבודה קשה. חרשו, זרעו, קצרו ואפו. כל פרוסת לחם עלתה בעמל רב. היום, לכאורה, הקללה כמעט ירדה מן העולם. כמעט אין אדם שעובד בשביל הלחם עצמו. לפי ההערכה שהובאה בשיעור, את מחיר הלחם משיגים היום בדקות ספורות של עבודה.

אנשים עובדים היום בשביל הדירה, בשביל הרכב ובשביל דברים אחרים, אבל לא בשביל הקיום הבסיסי. ומה שדרש פעם יום עבודה שלם נעשה היום בלחיצת כפתור. ואין לדעת לאן יגיע העולם בעוד שנים מעטות, כשמכונות ורובוטים יעשו עוד ועוד במקום האדם.

🌊

לקח דור המבול

🪷כשהחיים קלים מדי ושקטים מדי, האדם נוטה לחטוא.

כדי להבין, הרב חוזר אל פרשת השבוע עצמה, אל דור המבול. לאותו דור היה שקט גדול. הם חיו שנים רבות מאוד, והכל בא להם בקלות. ומה עשו עם כל השקט הזה? התחילו לחפש ריגושים. השתעממו ופנו לכל מיני עבירות, עד שהמצב התדרדר מאוד.

הרב מסביר שבורא עולם ראה שאי אפשר לתת לאדם חיים קלים כל כך. כשלאדם טוב מדי וקל מדי, הוא חוטא בלי סוף. ולכן, אחרי המבול, השתנו כמה דברים בעולם.

החיים התקצרו. ומזג האוויר, שקודם לכן היה כנראה נוח ויציב, החל להשתנות. כך כתוב אחרי המבול: "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף". מאז האדם צריך לעבוד את האדמה בתנאים משתנים.

הרב מוסיף הערה מן החיים: שינויי מזג האוויר הם מקור למחלות רבות. בימים יציבים ונעימים מגיעים פחות חולים אל הרופא. אבל העיקר הוא העיקרון: הקושי שנכנס לעולם לא בא כדי לפגוע באדם, אלא כדי שלא יידרדר מתוך שפע ובטלה.

🏙️
חלק ב

עולם בלי עבודה

💸

ניסוי מחשבתי: משכורת בלי עבודה

🪷אילו קיבלו כולם כסף בלי לעבוד, לא הייתה יוצאת מזה ברכה אלא מהומה גדולה.

ננסה להסיר את הקללה ולראות מה יקרה. נניח שמגיע מיליונר ומחלק לכל תושבי העיר משכורת מלאה בחינם. מחר בבוקר אף אחד לא הולך לעבודה. כולם יושבים בבית. האם תצא מזה ברכה?

הרב מתאר את התמונה: אנשים יושבים בבית בלי תעסוקה, מתחילים לריב, המתיחות בבתים עולה, ולמשטרה יש פתאום הרבה עבודה. מה יעשו כולם כל היום? המצב עלול להפוך לאסון של ממש.

מכאן מסקנה ראשונה וברורה: "בזעת אפך" אינה קללה כפשוטה. אם נסיר אותה, העולם לא ייעשה טוב יותר. להפך, הוא יאבד את יציבותו. העבודה מחזיקה את האדם, נותנת לו סדר, תכלית ומקום בעולם.

גם המחשבה על בינה מלאכותית ועל רובוטים שיעבדו במקומנו מעוררת אותה שאלה. אם האנשים יישארו בלי עשייה ויהיו משועממים, זה עלול להיות אסון. הרב אומר בכנות שאין לו מושג איך יסתדר העולם במצב כזה.

📉

כשהנוחות עולה, האושר יורד

🪷מחקרים מראים שככל שהחיים נעשו נוחים יותר, האושר של האנשים לא עלה אלא ירד.

הרב מביא דברים של חוקר מפורסם בתחום האושר, המלמד באוניברסיטה בארצות הברית. בספרו הוא מתאר תופעה: בכל מקום שאליו הגיע העולם המערבי, והחיים נעשו נוחים יותר, עם פחות עבודה ופחות מאמץ, רמת האושר של האנשים לא עלתה. היא ירדה, ובאופן חד.

הסיבה פשוטה. אדם שאינו עובד מתחיל להשתעמם. ואז הוא שואל את עצמו: מה אני עושה בחיים? מה המשמעות שלי? ככל שהעולם המערבי מתקדם, יש יותר אנשים שאינם יודעים מה לעשות עם הזמן שלהם.

חשוב לדייק. אין הכוונה שאדם צריך לעבוד קשה מדי, עד כדי שבירה. מי שעובד יותר מדי, טוב שיקל על עצמו. אבל אם נוריד לאדם רגיל את שעות העבודה לגמרי, הוא לא יהיה מאושר יותר. לרוב האנשים העמל הוא ברכה ולא קללה. בלעדיו אין לעולם קיום ואין לו משמעות.

וכך אומר הפסוק באיוב: "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". האדם נברא כדי לעמול, והעמל הוא שבונה את חייו.

🧬

הקללה ששינתה את האדם

🪷בעונש של אדם הראשון השתנה האדם עצמו: מעתה הוא זקוק לעבודה כדי להתקיים בריא ושמח.

אחת ההבנות שעלו בשיעור היא שהקללה לא רק הוסיפה לאדם עבודה. היא שינתה את ה"תוכנה" שבתוכו. לפני החטא האדם היה יכול לחיות גם בלי עמל. אחרי החטא הוא נעשה כזה שהעמל הוא מה שמחזיק אותו.

גם בגן עדן היה לאדם תפקיד. כתוב שהקדוש ברוך הוא הניח אותו בגן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אבל זו לא הייתה עבודה עם מעדר ועם זיעה. במדרש מובא שהמלאכים היו צולים לו בשר ומכינים לו הכל. בגן עדן אולי הייתה זו מעין עבודה קלה ונעימה, אבל לא עמל שמעייף ומזיע.

לכן ההבדל העמוק אינו רק בכמות העבודה, אלא במי שהאדם נעשה. מאז החטא, האדם בנוי כך שבלי עשייה אינו מרגיש חי. והבנה זו מכינה את הקרקע להסבר המרכזי של השיעור, שיבוא מיד במשל.

🏠

"והוא ימשול בך" – מבט על העולם כולו

🪷גם בקללה זו ראה הרב צד של ברכה לעולם כולו: יציבות המשפחה וגידול הילדים בבית שלם.

הרב מביא דוגמה נוספת, מן הקללה שנאמרה לחוה: "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". קללה זו התקיימה בעולם כולו עד לפני כמאה שנה בערך. האיש היה בעל הבית ובעל הדעה, במקומות מסוימים יותר ובמקומות אחרים פחות. הסיבה הייתה פשוטה: האישה בדרך כלל לא עבדה מחוץ לבית, ולא הייתה לה פרנסה עצמאית.

הרב מדגיש שאינו מדבר על האדם הפרטי, ועל מה שטוב או לא טוב לאישה עצמה. ייתכן שלאדם היחיד המצב היה קשה. הוא מדבר על העולם כולו. ובמבט כללי, למצב הזה הייתה תוצאה: מספר הגירושים בעולם היה נמוך מאוד, והילדים בכל מקום גדלו בדרך כלל עם שני ההורים.

הרב אינו טוען שהחיים אז היו טובים יותר בכל דבר. הוא מסתפק בעובדה. היום מספר הגירושים גבוה מאוד, ואנשי החינוך מעידים כמה קשה לילד לגדול כשהבית התפרק. ילד צריך את אביו ואת אמו יחד, ופירוק הבית מעמיס עליו התמודדות קשה.

המסקנה דומה: גם מה שנקרא "קללה" אינו פשוט רע. מבחינת העולם כולו היה בו גם צד של ברכה ויציבות.

🏥
חלק ג

משל הדיאליזה

🏥

דיאליזה – קללה או תרופה?

🪷הדיאליזה אינה הקללה; הקללה היא המחלה שבגללה צריך דיאליזה.

כדי להבין מה באמת התכוונה התורה, הרב מביא משל יפה מאוד. אדם עשיר מאוד חולה בכליות, ויש לו בבית מכשיר דיאליזה פרטי. האם הדיאליזה היא קללה?

התשובה ברורה. הדיאליזה אינה קללה. היא תרופה, היא פתרון. הקללה היא המחלה, הכליות שאינן עובדות. הדיאליזה היא מה שמאפשר לאדם לחיות למרות המחלה.

כך גם בבית חולים. אין אדם שמתנגד שיקום בית חולים בעירו. כולם שמחים שיש מקום כזה. בית חולים הוא דבר נפלא למי שזקוק לו. הקללה אינה בית החולים, אלא זה שהאדם צריך להגיע אליו.

ובאותה דרך צריך לקרוא את הפסוקים בפרשת בראשית. "בזעת אפך תאכל לחם" אינה הקללה. היא הדיאליזה, הפתרון. גם "בעצב תלדי בנים" ו"הוא ימשול בך" הם פתרונות ותרופות. הקללה עצמה היא משהו אחר, עמוק יותר, שעליו עומד השיעור מיד.

🌳

מה היה בגן עדן

🪷לפני החטא יכול היה האדם ליהנות מן הטוב בלי להשקיע בו; זו מציאות שאיננו מכירים היום.

לפני החטא ישב אדם הראשון בגן עדן, כפי שמספר המדרש, והמלאכים הכינו לו הכל. הוא נהנה מזיו השכינה. לחיים עצמם היה ערך פנימי, בלי שהאדם צריך ליצור או להתאמץ.

הרב מודה בכנות: "אני לא יכול להסביר לכם, כי אנחנו לא נמצאים שם." איך נהנים מן החיים בלי לעבוד? אנחנו איננו מכירים מציאות כזו. אבל אפשר לנסות לדמות.

היום אדם עומד מול נוף יפה ונהנה חמש דקות, עשר דקות, ואז הוא גומר. אין לו עוד מה לעשות שם. בגן עדן, כביכול, אפשר היה ליהנות מן הדברים הטובים והיפים בלי סוף. זו הייתה תפיסה מסוג אחר, הנאה שאינה נגמרת.

אחרי החטא העולם ירד. הוא הגיע למצב שבו בלי עבודה ובלי השקעה האדם אינו מרגיש הנאה. דבר שהגיע אליו לבד, בלי שהשקיע בו, אינו משמח אותו באמת. ההנאה היום באה רק מן ההשקעה והעמל.

💡

חידוש בפסוק: מהי הקללה האמיתית

🪷הקללה אינה העבודה, אלא המצב שבו בלי עמל אי אפשר ליהנות; העבודה היא התרופה.

מכאן החידוש המרכזי של השיעור. הקללה איננה "בזעת אפך תאכל לחם". הקללה היא שהעולם הגיע למצב שבלי עמל ויגיעה אי אפשר ליהנות. זו המחלה. והעבודה, העמל והיגיעה הם התרופה, הדיאליזה, שמאפשרת לאדם לחיות חיים טובים גם במצב החדש.

לכן אין לראות בעבודה אויב. להפך, זו מצווה גדולה לאדם לעבוד. העמל יוצר לאדם את המשמעות של החיים. הוא יוצר את השמחה ואת השמחה הפנימית בחיים. בלעדיו האדם מאבד את טעם החיים.

וכן הדבר בדוגמה של "והוא ימשול בך". כשהדבר הזה נעלם מן העולם, רואים כמה העולם מתפרק בהיבטים מסוימים. התרופה הוסרה, והמחלה נשארה. כך גם מי שמנסה להיפטר מכל עבודה: הוא מסיר את התרופה, אבל המחלה, חוסר היכולת ליהנות בלי השקעה, נשארת אצלו.

הבנה זו הופכת את כל היחס לעבודה. מי שהולך לעבודה בבוקר אינו הולך אל הקללה. הוא הולך אל הדבר שמבריא את נפשו.

🚶
חלק ד

לחיות עם הברכה

🚌

"אני הולך לקיים את הקללה"

🪷מי שרואה בעבודתו קללה, הופך את חייו לחיי קללה; מי שרואה בה ברכה, מוצא בה חיים.

יש אנשים, מספר הרב, שכשהם יוצאים בבוקר לעבודה ושואלים אותם לאן הם הולכים, הם עונים בחיוך: "אני הולך לקיים את הקללה." זה נשמע כמו בדיחה, אבל יש בזה משהו עמוק ומסוכן.

מי שמרגיש שהוא הולך לקיים את הקללה, באמת כל חייו נעשים קללה. אדם שחי כך אומר לעצמו כל הזמן: הלוואי שהייתי יכול להישאר בבית, הלוואי שהייתי נשאר במיטה. הרב אומר שזו טעות גמורה, וזו עצמה הקללה הנוראה ביותר.

ננסה לדמיין: נהג אוטובוס שאומרים לו לפתע, אל תבוא יותר, תישאר בבית. אחרי שבוע הוא כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו. ללכת לעבוד אינו קללה. כך כתוב בסוף מעשה בראשית: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת". העולם נברא כדי שהאדם יעשה בו.

העבודה היא הדבר הבריא. היא בונה את האדם, נותנת לו כבוד עצמי ותחושה שהוא תורם. לכן כדאי לשנות את הלשון ואת המחשבה: אני הולך לעבודה, אל הברכה שה' נתן לי.

🧓

הפנסיה – סכנה או הזדמנות

🪷הפסקת העבודה אינה גורמת לדיכאון; הפסקת המשמעות גורמת לו.

השיעור נוגע גם בשאלה שמעסיקה רבים: מה קורה כשאדם יוצא לפנסיה? יש שחוששים שזה סוף פעיל של החיים. הרב מבחין בין שני סוגים של פנסיונרים.

פנסיונר שאינו דואג לעצמו, נשאר בבית בבוקר, אינו קם לתפילה, אינו הולך לשום מקום ואינו פוגש אנשים, נמצא בסכנה. תוך זמן קצר הוא עלול לשקוע בעצבות, והחיים שלו מתקצרים.

אבל פנסיונר שקובע לעצמו סדר יום עשיר נמצא במקום אחר לגמרי. הוא לומד, הולך לבית הכנסת ולכולל, פוגש חברים וקהילה, מבקר את הנכדים, עוזר לאנשים, תורם, לומד דברים חדשים ומעניינים. יש פנסיונרים כאלה שאומרים שהם נהנים מן החיים יותר מבעבר, כי עכשיו הם יכולים לבחור במה לעסוק.

הרב מביא את המשפט שמופיע, כדבריו, בתחילת קורסי הכנה לפרישה: לא הפסקת העבודה גורמת לדיכאון, אלא הפסקת המשמעות. מי שממשיך ליצור משמעות, ממשיך לחיות.

📖

ימות המשיח והפנסיה שלנו

🪷הרמב"ם מתאר את ימות המשיח כזמן שבו יעסקו בתורה; כך כדאי לתכנן גם את הזמן הפנוי שבחיינו.

הרב מזכיר את מה שכתב הרמב"ם על ימות המשיח. באותם ימים לא יצטרכו לעבוד עבודה קשה. יעבדו מעט, והזמן יתפנה כדי לעסוק בתורה ובחכמה.

ומכאן הוא לומד דבר מעשי למחשבה. אם הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם תקופה שבה אינו צריך לעבוד כבעבר, כמו בפנסיה, זו מעין טעימה קטנה מן הדבר הזה. אבל צריך לתכנן אותה נכון. צריך למלא אותה בתוכן.

כך אפשר לבנות יום: להגיע לכולל, ללכת לתפילת ערבית, לשמוע שיעור לפני התפילה ושיעור אחריה, לפגוש את החברים, ולחשוב במה אפשר לתרום לאחרים. זו לא בטלה, זו עשייה מסוג אחר.

הרב מזכיר גם נתון שפורסם בימים שלפני השיעור: תוחלת החיים בישראל עלתה בשנה האחרונה בכמעט שנה שלמה, וישראל נמצאת במקום גבוה מאוד בין מדינות העולם המפותח. הוא מעיר על כך בחיוך, ומוסיף שהנשים מאריכות ימים יותר מן הגברים, ושיש בזה פלא גדול.

🚶

ההליכה עצמה משמחת

🪷תנועה, הליכה ועשייה יוצרות שמחת חיים; ישיבה בלי תזוזה מביאה עצבות.

הרב יורד גם לדברים פשוטים מאוד. עצם ההליכה גורמת לאדם שמחה. הוא מסביר שבזמן הליכה הגוף מפריש חומרים שיוצרים תחושה טובה. ההליכה עצמה יוצרת שמחת חיים.

ולעומת זאת, אדם שיושב במקום אחד ואינו זז, נכנס לעצבות. הגוף שלו מגיב לחוסר התנועה, והנפש אחריו.

גם המכונית, אומר הרב, היא דבר נחמד ומועיל. אבל צריך לדעת לשמור על עצמך, ולא להשתמש בה יותר מדי. מי שמשתמש בכל נוחות יותר מדי, מזיק לעצמו. חיים קלים יותר מדי יוצרים בעיות.

וכל זה נובע מאותו יסוד: האדם נברא במצב שבו הוא צריך לעמול, לעשות וליצור. מי שמבין את זה, אינו בורח מן המאמץ. הוא מחפש אותו במידה הנכונה, כי בו נמצאת הבריאות של הגוף ושל הנפש.

🧪

שפע גדול ושמחה פוחתת

🪷האנושות ראתה בעבודה אויב ונלחמה בה, ובכך הרחיקה מעצמה את התרופה.

התופעה הזו נראית בכל העולם. מעולם לא נהנו בני אדם מנוחות גדולה כל כך. ובכל זאת, דווקא בדורנו רואים עלייה בבדידות, בחרדה ובתחושת ריקנות. ככל שיש יותר שפע, השמחה פוחתת. הסיבה היא שאין לאדם אפשרות לשמוח בלי משמעות ובלי יצירה.

הרב מסכם את הטעות במשל חזק. במשך שנים סימנו את "בזעת אפך" כאויב. הקדישו את כל האנרגיות כדי להילחם בו ולמגר אותו. וזה דומה למי שבא להבריא חולה, ובמקום להילחם במחלה, לוקח ממנו את האנטיביוטיקה.

במקום להילחם בקללה עצמה, כלומר בחוסר היכולת ליהנות בלי השקעה, נלחמו בריפוי. הוציאו מן החיים את העבודה, את המאמץ ואת היצירה, והשאירו את האדם עם המחלה בלי התרופה.

זה מסביר למה דור שיש לו הכל מרגיש לפעמים שחסר לו הכל. מה שחסר הוא בדיוק הדבר שניסו לחסוך ממנו.

🧭
חלק ה

לאן העולם הולך

🧭

שאלה בלי תשובה

🪷העולם הולך לקראת גאולה, אבל איך תיראה הברכה בעולם שבו העמל מתמעט – שאלה שנשארת פתוחה.

בסוף השיעור הרב מעמיד שאלה שאין לו עליה תשובה, והוא אומר זאת בגלוי. ביהדות העולם הולך לקראת גאולה, לקראת טוב יותר. העולם אינו מתדרדר בלי תכלית. אם כן, איך לקרוא את המפה של הדור שלנו?

אנחנו רואים ש"בזעת אפך" הולך ומתמעט. גם צער הלידה, "בעצב תלדי בנים", מנסים היום להקל בכל מיני אמצעים. וגם "והוא ימשול בך" כמעט נעלם מן העולם. כל מה שהרב תיאר כתרופה, הולך ופוחת.

הרב אינו יודע להסביר לאן זה הולך. דבר אחד הוא יודע: אלה היו ברכה. וכנראה, הוא אומר, הקדוש ברוך הוא יוצר עולם מעניין מאוד, שבו תהיה ברכה מסוג אחר. אולי זו הכנה לימים שבהם האדם יחזור ליהנות מזיו השכינה כמו בגן עדן.

יש בזה ענווה של לימוד: לא כל שאלה צריכה תשובה מיידית. מספיק להבין את העיקרון, ולחיות לפיו.

🧠

עמל מסוג חדש

🪷גם בדורנו העמל לא נעלם; לעתים הוא עבר מן הגוף אל הנפש.

אחרי השיעור הוסיפו כמה מן השומעים הערה. בשיעור דומה שנמסר במקום אחר אמרו לרב: בעבר העמל היה בעיקר עבודה גופנית קשה. היום יש עמל מסוג אחר.

מהו העמל של היום? הלחץ, הריצה אחרי הכל, ההתמודדות עם קשיים שהחיים מציבים בכל רגע. אנשים צריכים להתגבר על לחצים נפשיים, על עומס ועל מתחים. זה עמל אמיתי, אף שאין בו זיעה של הגוף.

הרב קיבל את ההערה בברכה. גם כאן יש עומק: הקללה הייתה ונשארה, אלא שהיא לובשת צורה אחרת. ואם כך, גם התרופה צריכה למצוא דרכים חדשות.

השאלה היא איך מנתבים את העמל הזה למקום נכון: לעשייה טובה, ללימוד, לחסד וליצירה, ולא לריצה שאין לה תכלית.

🌾

לסיכום: לא לברוח מן העמל

🪷העבודה, היצירה והעשייה הן הברכה שה' נתן לעולם אחרי החטא; מי שמקבל אותן בשמחה, מוצא בהן חיים.

מה שבטוח, מסכם הרב, הוא שאדם לא צריך לחפש לברוח מ"בזעת אפך". הוא לא צריך לחפש איך לעבוד פחות ופחות. להפך, אדם צריך לשמוח שיש לו עבודה. אין צורך לחפש עבודה יותר מדי קשה, אבל לעשות דברים וליצור דברים, זו הברכה שהקדוש ברוך הוא נתן בעולם.

וכך גם בבית. ילדים, פעילות, עשייה משותפת, כל אלה טובים מאוד. יותר מדי שקט אינו בריא. הבית שיש בו חיים ועשייה הוא בית בריא.

השיעור מלמד אפוא להפוך את המבט. מה שנראה כעונש הוא בעצם תרופה. מה שנראה כעול הוא מקור של משמעות ושל שמחה. וכשאדם מבין זאת, יחסו לכל יום עבודה משתנה.

והתפילה שבסוף: שנזכה ליהנות מזיו השכינה, ולחיות את החיים כמו שצריך, ברוח הפסוק "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת".

רגע של שקט · משפט לקחת איתך

אין צורך לחפש עבודה יותר מדי קשה, אבל לעשות דברים וליצור דברים, זו הברכה שהקדוש ברוך הוא נתן בעולם.

🌾 לסיכום: לא לברוח מן העמל

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה